פסק-דין בתיק ע"פ 407/12

השופטת א' חיות:

           לפנינו שני ערעורים הנוגעים לחומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת) על המערערים, בעקבות הרשעתם על-פי הודאתם בביצוע עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק. בית המשפט גזר על כל אחד מן המערערים שתים עשרה שנות מאסר בפועל, שתחילתם ביום מעצרם; שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי כי לא יעברו במשך שלוש שנים מתום ריצוי עונש המאסר שנגזר עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצוי למשפחת המנוח בסך של 25,000 ש"ח.

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.       מן העובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן בהן הודו המערערים, פרץ בחודש נובמבר 2009 או בסמוך לכך, ויכוח בין המערער בע"פ 472/12, אולג חזנוב (להלן: אולג) לחאלד חג'אזי (להלן: חאלד). בעקבות כך התקשר אולג לחאלד וביקש ממנו להגיע לאחד הפארקים בשכונת "נווה זאב" בבאר שבע. משהגיע חאלד לפארק עם אחיו, סאמר חג'אזי (להלן: סאמר או המנוח) שלף אולג סכין ואיים לדקור אותו, אך אנשים שנכחו במקום הפרידו בין הצדדים. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 17.2.2010, ישבו חאלד וסאמר עם כמה מחבריהם ובהם מחמוד ורביע ג'ארושי (להלן: מחמוד ו-רביע), על חומה בשכונת "נווה זאב" שבעיר ואולג שהגיע אף הוא למקום עבר לידם וירק על הרצפה לכיוונם. כתוצאה מכך התפתח ויכוח בין הצדדים במהלכו משך מחמוד בחולצתו של אולג וזה עזב את המקום. בחלוף מספר דקות התקשר אולג לאחד הנוכחים, ביקש לשוחח עם חאלד והזמינו ל"קאנטרי" על מנת "לסגור את הסיפור". לאחר הדברים האלה, קשר אולג קשר עם המערער בע"פ 407/12, סרגיי ניסימוב (להלן: סרגיי), עם רומן איסקוב (להלן: הנאשם 3) ועם אחרים שזהותם אינה ידועה, לתקוף את בני החבורה הנגדית ולגרום להם חבלות חמורות. לשם כך, שב אולג למקום בו ישבה החבורה הנגדית וביקש ממחמוד להתלוות אליו אל השטח שמאחורי אחד הבניינים הסמוכים. חאלד, סאמר ורביע, אשר חששו לשלומו של מחמוד, הלכו אף הם אל מאחורי אותו בניין ושם המתינו להם סרגיי, שנשא עימו סכין, הנאשם 3 ועוד שבעה אחרים לפחות שהיו חמושים בסכינים, באלת בייסבול ובבקבוקי זכוכית. בשלב זה החל אולג להכות את מחמוד ברגליו באמצעות אלת בייסבול ולקרוא קריאות לחבריו במטרה להלהיט את הרוחות. חאלד הותקף על-ידי כמה מהנוכחים ונדקר בזרוע, במותן ובחזה ולאחר מכן זרק אולג אבן על חזהו והפילו ארצה. במקביל, דקר סרגיי, ביחד עם כמה מהנוכחים, את סאמר שתי דקירות בגב ובצלעות וחלק מהנוכחים הנוספים הוסיפו ותקפו את מחמוד, רביע וסאמר במכות ובאבנים ופצעו את מחמוד בפניו באמצעות סכין. חלקו של הנאשם 3 התמצה בזריקת אבן שהחטיאה את מטרתה לעבר אחד הנפגעים. אין ערעור בעניינו של נאשם זה ולפיכך לא ארחיב בפירוט העובדות הנוגעות אליו. האירוע בא אל סיומו לאחר ששכנים ששמעו את הצעקות הזעיקו את המשטרה ואולג, סרגיי וחבריהם נמלטו מהמקום. בעקבות המעשים המתוארים הובהל סאמר לבית החולים, שם נקבע מותו כתוצאה מדקירה בבית החזה שחדרה אל ליבו. כמו כן נמצאו על גופו פצעי דקירה וחתכים נוספים. חאלד הובהל אף הוא לבית החולים שם נזקק לאשפוז ולטיפול בנקז שהוכנס לחזהו בשל פצעי דקירה וחתכים שנגרמו לו.

המערערים כפרו תחילה באישומים שיוחסו להם בכתב האישום המקורי, אך חזרו בהם מכפירתם לאחר שמיעת חלק ניכר מפרשת התביעה. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים נמחק האישום שייחס להם חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק) והם הורשעו ביום 22.6.2011 על-פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן כמתואר לעיל. לעניין העונש הוסכם בהסדר הטיעון כי המשיבה תעתור להטיל על המערערים שתים עשרה שנות מאסר ואילו באי-כוח המערערים יהיו חופשיים לטעון לעונש לפי שיקול דעתם.

2.       בגין העבירות בהן הורשעו גזר בית המשפט המחוזי ביום 1.12.2011 על המערערים את העונשים שפורטו. בגזר דינו התייחס בית המשפט לתסקירי שירות המבחן שהוגשו ולגבי אולג ציין כי שירות המבחן התרשם שנשקף ממנו סיכון גבוה מאוד להישנות התנהגות אלימה, כי הוא קיבל אחריות מועטה בלבד למעשיו וכי הוא מתקשה לגלות צער על תוצאות המעשים. שירות המבחן העריך כי אולג פעל מתוך קוד התנהגות עברייני ומתוך שיקול דעת ותכנון ועל כן המליץ להטיל עליו עונש מוחשי ממושך. אשר לסרגיי, ציין בית המשפט כי שירות המבחן התרשם שהוא מעורב בחברה עבריינית על מנת להשיג תחושת שייכות; כי הוא מתקשה לווסת את דחפיו התוקפניים ולדבריו נהג להחזיק סכין באופן קבוע; וכי הוא מודה באופן חלקי בלבד בעבירות בהן הורשע. עוד צוין כי מחוות דעת פסיכיאטרית שהתקבלה בעניינו של סרגיי עולה כי הוא בעל הפרעת אישיות קשה וכי שירות המבחן המליץ להטיל עליו עונש מוחשי ומציב גבולות. נוסף על תסקירי שירות המבחן עמד בית המשפט על כך שלחובתו של אולג שלוש הרשעות קודמות בעבירות של החזקת סכין, תקיפה ושימוש בסכין וכי לחובתו של סרגיי הרשעה קודמת בעבירה של החזקת סכין. עוד תיאר בית המשפט את עדותו של אבי המנוח, שסיפר על האבל והמצוקה של המשפחה מאז האירוע, ומן הצד השני עמד בית המשפט על עדותה של אימו של סרגיי וכן על שני מכתבי הערכה שהתקבלו מהממונים עליו בעת שירותו הצבאי. בית המשפט קבע כי העבירות בהן הודו והורשעו המערערים הן חמורות ומדגימות את האלימות הפושה בחברה ואת "תת תרבות הסכין" ותוצאותיה הקשות. בית המשפט הוסיף וקבע כי אומנם באירוע בו מצא המנוח את מותו לא אחז אולג בידיו סכין אך הוא היה "הרוח החיה" מאחורי אותו האירוע והיה "חוד החנית" של חבורתו ובנסיבות אלו היה עליו להביא בחשבון כי האירוע עלול להסתיים בקיפוח חיי אדם. ביחס לסרגיי קבע בית המשפט כי הוא הודה בדקירתו של המנוח מתוך בריונות לשמה ומבלי שיהיה לו דבר נגדו וכי העובדה שגם התוקפים נחבלו במהלך הקטטה אין בה כדי ללמד על כך שמדובר בתקיפה הדדית. כשיקולים לקולת העונש ציין בית המשפט את הודאתם של המערערים ואת גילם הצעיר אך סבר כי נוכח חומרת מעשיהם אין בנסיבות חייהם המורכבות של המערערים כדי להצדיק הקלה בעונשם. במכלול הנסיבות שתוארו קבע בית המשפט כי יש לקבל את הסדר הטיעון ברף העליון מבחינת חומרת העונש עליו סוכם וגזר על המערערים כאמור שתים עשרה שנות מאסר בפועל וכן עונש מותנה וחובת פיצוי למשפחת המנוח. 

טענות הצדדים ותסקירי שירות המבחן

3.       בערעור שהגיש אולג נטען כי עונש המאסר שהושת עליו חורג לחומרה מרף הענישה המוטל על נאשמים בנסיבות דומות. לטענתו, שגה בית המשפט קמא משגזר עליו ועל סרגיי עונש זהה שכן לדבריו לא נטען בכתב האישום כי הוא ידע שהמעורבים האחרים באירוע נושאים סכינים על גופם ולא נטען כי הוא צפה שייעשה שימוש בסכין. עוד טוען אולג כי הוא עצמו לא אחז בסכין ולא היה הגורם הישיר למותו של המנוח. אולג מוסיף וטוען כי נוכח העובדה שהרשעתו התבססה על דיני השותפות היה על בית המשפט להטיל עונשים באופן מדורג ולא לגזור עליו את הרף המקסימאלי בטווח הענישה שעליו סוכם. כמו כן, טוען אולג כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק להודאתו שהביאה לחסכון בזמן שיפוטי ולכך שההודאה מגלמת נטילת אחריות והבעת צער, כמו גם לגילו הצעיר, לכך שלחובתו עבר פלילי בלתי-מכביד ולעובדה שמדובר בפעם הראשונה שבה הוא מרצה עונש מאסר בפועל. אולג מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה כי גם לו נגרמו חבלות במהלך האירוע, כי הוא הביע חרטה כנה על מעשיו וכן כי נוכח כליאתו בוטלה חתונתו הצפויה. לטענתו, טווח הענישה שעליו סוכם בהסדר הטיעון הוא רחב ועל כן יש לערכאת הערעור שיקול דעת רחב להתערב בעונש שנגזר.

          התסקיר המשלים שהוגש בפנינו בעניינו של אולג מבוסס על דיווח הגורמים המקצועיים בבית הסוהר בו הוא מרצה את מאסרו, ובו צוין כי תפקודו תקין וללא בעיות משמעת, כי הוא נוטל חלק בטיפול לגמילה מסמים ומצוי בקשר מעקבי עם עובדת סוציאלית. עוד צוין כי אולג מודה בביצוע העבירה אך מקפיד לציין כי היה חלק מקבוצה וכי אינו אחראי לדקירה הקטלנית.

4.       סרגיי טוען אף הוא בערעורו כי שגה בית המשפט קמא באמצו את רף הענישה העליון של הסדר הטיעון ולטענתו התעלם בית המשפט מן העובדה שמדובר באירוע רב משתתפים. בהקשר זה טוען סרגיי כי הרשעתו בהריגה נבעה מדיני השותפות ולא נטען לגביו בכתב האישום כי מעשיו הם הגורם הישיר למותו של המנוח. סרגיי מוסיף וטוען כי בית המשפט התעלם מכך שהוא לא היה "הרוח החיה" באירוע אלא נגרר אחר חבריו, וכי דברים אלו מתיישבים עם הערכת שירות המבחן ביחס למבנה אישיותו ובחירתו להשתייך לקבוצה עבריינית. בנוסף נטען כי דבריו של סרגיי בפני קצינת שירות המבחן, לפיהם הוא מודה באופן חלקי בביצוע העבירה, מתיישבים עם הודאתו בבית המשפט ועם המיוחס לו בכתב האישום ולכן שגה שירות המבחן משהעריך כי יש לסרגיי קושי להתחבר לתוצאות מעשיו ושגה בית המשפט קמא משנסמך על דברים אלו כשיקול לחומרה. סרגיי מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט לשקול לקולה גם את העובדה שהוא עצמו נחבל באירוע, את עברו הפלילי הבלתי-מכביד, את שירותו הצבאי ואת העובדה כי מעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל. סרגיי טוען עוד כי החרטה שהביע היא כנה וכן הוא מציין את גילו הצעיר ואת התנהגותו הטובה מאז החל לרצות את מאסרו.

          מן התסקיר המשלים שהוגש בעניינו של סרגיי אכן עולה כי התנהגותו בבית הסוהר תקינה, כי הוא משולב בסדנה לשליטה בכעסים ונוטל חלק בלימודים במסגרת כיתה תיכונית.

5.       המשיבה, מצידה, טוענת כי אין מקום להתערב בעונשים שאותם גזר בית המשפט קמא על המערערים שכן אלו אינם חורגים מרף הענישה המקובל בנסיבות כאלה. בהקשר זה מפנה המשיבה, בין היתר, לע"פ 7673/05 יוסף נ' מדינת ישראל (5.7.2007), אשר ניתן לדבריה בנסיבות דומות של קטטה בין חבורות ובו נידונו הנאשמים לשתים עשרה שנות מאסר בפועל.  עוד טוענת המשיבה כי חומרת המעשים המיוחסים לאולג מתבטאת בכך שהוא זה שיזם את הקשר לביצוע האירוע האלים, הוא הוביל את החבורה והלהיט את הרוחות במהלכו והוא אף נטל חלק פעיל במעשים האלימים. המשיבה מפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו אולג מתקשה לגלות אמפטיה וצער כלפי מי שנפגעו ממעשיו ועוד היא טוענת כי לאחר שניתן גזר הדין מושא הערעור נידון אולג לשישה חודשי מאסר נוספים בגין אירוע אחר ונקבע כי ארבעה מהם ירוצו בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה כיום. המשיבה מוסיפה ומציינת כי סעיף החזקת הסכין בו הורשע אולג אכן מתייחס לאירוע הראשון המפורט בכתב האישום, מחודש נובמבר 2009, אך מדגישה כי זה הסתיים בלא נפגעים רק הודות לעוברי אורח שהפרידו בין הצדדים. אשר לסרגיי, המשיבה טוענת כי העובדה שהוא נגרר לאירוע איננה שיקול לקולה, אלא לחומרה שכן הוא דקר את המנוח אף שלא הייתה ביניהם כל היכרות קודמת. המשיבה מוסיפה ומפנה לתסקיר שירות המבחן לפיו סרגיי מכחיש את מעורבותו במעשים, וכן היא מציינת כי לחובתו של סרגיי הרשעה קודמת והוא אף הודה כי נהג להחזיק סכין באופן קבוע.

דיון

6.       דין הערעורים להידחות.

          הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בחומרת העונשים שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בגזר הדין או מקום שבו העונש חורג בצורה בולטת מרמת הענישה הראויה בנסיבות העניין (ראו, למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פיסקה 8 (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (29.1.2009)). כך ככלל, וכך בפרט מקום שבו העונש שגזרה הערכאה הדיונית מצוי בטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון שערכו (ראו: ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (29.5.2011); ע"פ 6265/11 בן בסט נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (25.10.2012) (להלן: עניין בן בסט); ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (9.7.2012) והאסמכתאות הנזכרות שם)). במקרה דנן ואף שבית המשפט בחר לאמץ את הקצה העליון של טווח הענישה המוסכם, לא שוכנעתי כי יש הצדקה להתערבותנו כערכאת ערעור בעונשים שנגזרו.

7.       המערערים חטאו בביצוע מעשי בריונות אלימה ומסוכנת בחבורה אשר למרבה הצער הובילו לתוצאה קטלנית ולקיפוח חייו של סאמר וכן לפציעתם של אחרים. למעשים חמורים אלה קדמו תיכנון והטמנת מארב שהגה אולג ואותם ביצעו הוא וחבריו, ובהם סרגיי. מעשים אלה מצדיקים ענישה הולמת הן משיקולי גמול הן בשל הצורך בהרתעת הרבים ובהרתעתם הקונקרטית של המערערים. העובדה כי לאולג עבר פלילי קודם, בין היתר, כמי שהחזיק סכין והשתמש בו, וכן העובדה כי קודם לאירוע אף איים אולג בסכין על חאלד לדוקרו, מלמדים כי הוא אכן אימץ לעצמו דפוסי התנהגות עבריינים וראיה ניצחת לכך הוא האירוע נשוא האישום דנן, במהלכו לא היסס אולג לגייס חבורה של עשרה אנשים לפחות שהצטיידו בנשק קר וקטלני על מנת לנקום את מה שנראה היה לו כפגיעה בכבודו. והכל תוך אדישות לתוצאה קטלנית אפשרית, שאכן אירעה בסופו של דבר. מכתב האישום המתוקן עולה כי סרגיי ש"התגייס" לפי קריאתו של אולג ונטל אף הוא חלק באירוע, דקר את המנוח שתי דקירות בגבו ובאיזור הצלעות ובצדק ציינה המשיבה כי החלטתו של סרגיי להשתתף באירוע ולדקור את סאמר בלא שהייתה לו כל הכרות קודמת עימו, רק משום שנתבקש על ידי אולג להצטרף לחבורה, הוא שיקול לחומרה ולא לקולה.

          בנסיבות שתוארו, העובדה כי אין הוכחה חד משמעית לכך שאיזו מאותן דקירות שביצע סרגיי הייתה הדקירה הקטלנית, כמו גם העובדה שלא נטען כי אולג דקר בפועל את סאמר במהלך האירוע, אינה מעלה ואינה מורידה. השניים נטלו חלק באירוע כמבצעים עיקריים וכמשתתפים פעילים ומשמעותיים ביותר בו. משהסתיים אירוע זה בקטילתו של סאמר ובפציעתם של אחרים יש למצות עימם את הדין על כך. בית המשפט בחר אומנם לאמץ את העונש המקסימלי שעתרה לו המשיבה על פי הסדר הטיעון אך בנסיבותיו החמורות של המקרה אנו סבורים כי העונש, אף שאינו מן הקלים, הולם את המעשים ואינו מצדיק את התערבותנו (ראו: ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל (19.5.2011); עניין בן בסט, פיסקה 13)).

8.       אשר על כן, אציע לדחות את הערעורים ולהותיר על כנו את גזר דינו של בית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ג בשבט התשע"ג (‏24.1.2013).